‪https://myhebrewbookalbum.blogspot.co.il/‬ ברזילאית שכמותי: פרק ראשון מהספר

יום רביעי, 27 בספטמבר 2017

פרק ראשון מהספר

______________________________________________________________
יערה:
שלום זאב,
אני יערה צ׳רשניה, החברה הברזילאית של שחר. למדתי לדבר עברית כשהייתי בת 13 ועכשיו, כשאני בת 50, למדתי לכתוב ולקרוא בשפה הנהדרת הזאת. לא שלא ידעתי כלום וזה היה מין נס... זה היה שמור איכשהו בתוכי. גרתי בארץ בין 1965 ל1969, כך שלמדתי קצת לקרוא ולכתוב. אז זאת גם שפת ילדותי. היה לי כייף לקרוא את מה שכתבת באינטרנט על החושים. שלום- יערה.
זאב:
משמח אותי מאד שקראת וגם אהבת את מה שכתבתי. אני גם שמח תמיד להיות בקשר עם אוהבי השפה העברית.



יערה:
הנה השיר הראשון שכתבתי אי פעם:

המילים רוקדות בראשי, מתקרבות ומתרחקות
כמו עננים
מכסות את אור השמש
מחשיכות את מחשבותיי.
לאן הן מובילות?
לכאב, לבדידות, לכמיהה.
המילים נולדות כשאין ורוצים שיהיה.
הכיסא איננו, אבל יש מילה לתמונה בראש של כיסא שאיננו
ואז יש כיסא בראש.
והאהובים שאינם?
שמם מביא אותם או את הגעגועים?
שמם מזכיר שהם אינם.
מתי כבר יהיו?
האם יהיו?
כל דרך חדשה היא הזמנה לזמן שיבוא שיביא חדשות
לאן מובילות הדרכים החדשות?
אני כולי בתוך הפחד



זאב:
מדהים! יש לשיר הזה טעם של עוד. נכון שהוא מדבר במלים פשוטות, אבל יש בו מקוריות, הוא מתנגן יפה. מרגישים שהבן אדם שמאחורי השיר הוא בן אדם יוצר. אם יש לך או יהיו לך עוד שירים תשלחי לי.
יערה:
הנה מה שכתבתי בפורטוגזית, זיכרון מכליל, הייתי שם עם שחר לפני כמה חודשים, ואז תרגמתי לו כדי שהוא יוכל להבין:
לאט, השמש מבהירה את כחול ים התיכון המתפשט הרחק, ראי הדממה והשלווה המוזרה השוכנים בתוך בדידותי. מרפסת צנועה, ערסל מתנדנד, ניחוח השחר מתערבב עם ריח הטבק של סיגריה דלוקה ועם ריחו של קפה טורקי חם וטרי. הציפורים שרות עם צלילי הרוח, מיילדות את היום. זיכרונות של אלה רוקדת בערב, בד בידה, באותה מרפסת, הופכים את הרצפה לאולם נשפים. תמיד הים הרחוק, מוציא דמעות מלוחות מעיני, חתיכות מאותו הים. תודה לחיים!
זאב:
הנה עיבדתי לך את מה שכתבת לשיר, שתוכלי לשלוח לשחר אם תרצי:
השמש מבהירה את כחול הים התיכון המתפשט הרחק
ראי הדממה והשלווה המוזרה השוכנים בתוך בדידותי
תמיד הים הרחוק
מוציא דמעות מלוחות מעיני
עכשיו כשגילינו שאת משוררת את חייבת להתחיל לכתוב. איזה דבר משמח!



יערה:
פגישה/ רגישה/ כמו נשיקה/ ראשונה/ זיקוקים / פרחים/ ציפורים בלב/ פגישה ראשונה/ פגישה שנייה/ פגישה חדשה/ פגישה ישנה/ פרחים/ ציפורים/ נשיקות/ זיקוקים
זאב:
ההתחלה טובה עם הרבה שי"נים. ההמשך נדוש. שיר צריך להפתיע. כל מילה צריכה להפתיע. כדאי לך לפתח את הנושא של הנשיקה ולמצוא עוד שי"נים.
יערה:
מה עושות הידיים והרגליים / כשהלשון לא יודעת עדיין/ והשפתיים בתוך השיניים?/ ידיים / מחפשות שדיים/ מוצאות פה ואוזניים/ הרגליים נמסות/ והלשון לומדת עדיין/ אפשר לנשום בינתיים?
אתה באמת לוקח אותי ברצינות, קשה להאמין שכדאי. אני עוד בתוך התרגשות גדולה, והכל נראה לי משחק.
בשיר הזה ניסיתי לתאר נשיקה ראשונה. ראיתי תמונה מצחיקה: ילד וילדה מסתכלים בעיניים, לא יודעים איפה לשים את הידיים. מתקרבים עם פה פתוח, פוחדים מהשיניים. לא יודעים אם לסגור או לפתוח את הפה. ומה עם המשקפיים? הידיים לא יודעות אם לחבק או לחטט, מפחדות מהשדיים, עולות עד הכתפיים, מגיעות לאוזניים. והלשון עוד לא יודעת אם לצאת או להיכנס. ועכשיו גם השפתיים נכנסות בין השיניים. הרגליים נמסות.



זאב:
הנה השיר החדש שלך:
ילד וילדה מסתכלים בעיניים
ראשים מתקרבים
פה פתוח
פוחדים מהשיניים
לא יודעים מה לעשות עם
הידיים
הרגליים
המשקפיים
הידיים מפחדות מהשדיים
עולות לכתפיים
מגיעות לאוזניים
הלשון מתלבטת: לצאת או להיכנס?
השפתיים נכנסות בין השיניים.

הרגליים נמסות
אפשר לנשום
בינתיים



יערה:
משמח אותי שיש כל כך מעט תיקונים!! אני מתחילה להבין שצריך להגיד הכל, כמו באנליזה, אם רוצים שיבינו למה אנחנו מתכוונים. צריך להראות, בלי פחד, אם לא, לא יבינו... התביישתי מהמשחק, מהשטויות. לא קל לכתוב.
זאב:
<לא קל לכתוב> אבל יש כמה דברים פשוטים שעוזרים: לבדוק מלים במילון. לא להתפזר על יותר מדי דימויים. והעיקר: לא להגיד את מה שכבר שמעת- רק דברים חדשים. בפרוזה- כל משפט צריך להיות חדש. בשירה- כל מילה. שיר טוב יודעים שהוא טוב, וזוכרים שהוא טוב - כי הוא כמו בעיטה בפנים, שזה דבר שלא שוכחים.
יערה:
אורות עיניך בעיני האירו את נפשי/ אדם וחוה כשראו את גופם בעירום הבינו את סופם.
ממה הם התביישו? בושה זה מין פחד, ופחד תמיד קשור לפחד מוות. לדעתי הבריאה עצמה מספרת על שלבי ההתפתחות: בהתחלה זה הכל אחד, כי בתוך הרחם התינוק והאם הם ממש אחד. אחר כך יש אור, נולדים, אבל עוד לא יודעים שזה לא אחד, שזה שניים. מבדילים בין אוויר למים (נושמים), ים ויבשה (אולי שדיים מלאי חלב לעומת רעב), ורק אז מתחיל להיות מקום למחשבה (שיגדלו צמחים וחיות), והאם מתחילה לתת שמות לכל דבר, ללמד מה זה קר, מה זה כואב, מה זה רעב, וגם מה זה אני ומה זה אתה.
ביקרת בחלומי בצורה של המשורר ויניסיאוס דה מוראס/ אמי הופיעה בצורה של ורד/ וחייכתי מאושרת. אני לא יודעת איך אתה נראה... ולאימא שלי קראו רוזה (זה ורד). לויניסיאוס דה מוראס יש שירים שמוכרים בכל העולם. אחד מהם הוא - גרוטה דה איפנמה- הבחורה מאיפנמה, שיש אותו בעברית.



זאב:
ביקרת בחלומי בצורה של
ויניסיאוס דה מוראס
יחד אתך הופיעה אמי בצורה של ורד
חייכתי מאושרת
יערה:
שלוש חמניות /בעציץ/ נשרו / אלפי חמניות /בשדה ספר/ הפריחו/ את נפשי/
זאב:
לא הבנתי מה קרה.
החמניות לא נושרות.
"נפשי" זאת מילה שחוקה שעדיף לא להשתמש בה.
יערה:
אני רוצה להגיד ששדה החמניות, עליו קראתי בספר שכתב שחר, העיר אותי. החמניות שבו היו יותר חיות מאשר הפרחים שהיו לי בעציץ.
הנה אפשרות חדשה:
חמניות חרמניות על האור למן שחר/ גומעות לתוכן/ קרני שמש ישרות/ יונקות את חומן/ מעוררות בי תשוקות ישנות/ שכוחות/ כמו צל בתוך המים



זאב:
חמניות חרמניות על האור למן שחר
על הקרניים הישרות של השמש
ועל חומן
מעוררות בי
תשוקות ישנות
שהיו שכוחות בי
כמו צל בתוך המים
יערה:
הכאב/ כשהוא נכתב על דף נייר/ נהפך למילה כתובה/ וזהו
זאב:
יש כאבים שעוברים דרך המלים כמו מגפה. סרטר כתב רומן בשם "הבחילה", ורבים מצעירי אירופה חיקו את הגיבור של הרומן, והפגינו תנוחות של בחילה בלבוש, בדיבור. כאב מעורר הזדהות. את לא קוראת בעיתון על סבל ואומרת: זה משהו שאני כבר מכירה. זה נוגע בך.
יערה:
אני מדברת על כאב פנימי, כשכותבים עליו, ופתאום הוא לא נראה שונה. יש לי הרגשה כזאת כשאני כותבת. ראיתי עכשיו סרט של אלמודובר, ואני בטוחה שאם הוא לא היה עושה סרטים הוא היה משתגע. המילים מארגנות את החושים, ואז לא משתגעים. אולי אני מדברת על כאב מסוים, כאב התבלבלות, פחד, כאב על מה שלא ידוע...



זאב:
יש כתיבה שמרפאת- בתור מומחית לפסיכיאטריה את בטח מכירה את זה. כשכותבים מעבדים את החוויה הטראומטית, מפרקים אותה לגורמים, ממיסים אותה. זה מתחיל מזה שעושים משהו, ולא עומדים עם הגוש הזה בגרון בחוסר אונים.
יערה:
יש סופרת ברזילאית שאני מאוד אוהבת, קלריסה ליספקטור, היא הייתה אומרת שכתבה כדי לא למות. אולי ניסיתי לדבר על ראיית הכותב, לא הקורא. אם זה כתוב עם כל הלב, הקורא גם ירגיש... אבל אני גם חושבת שאף פעם לא מצליחים לתאר במילים בדיוק מה שמרגישים. כשכותבים על ריח, לא מריחים באמת. כל אחד בדמיון בונה לו משהו אחר. אני מבולבלת...
זאב:
למה את כותבת?
יערה:
שמעת את מחשבותיי. השיחה הזאת העירה בי אלף שאלות. למה אני כותבת? למה בעברית? למה לך? אין לי תשובה. אבל עכשיו שהתחלתי זה כאילו חיכיתי לזה כל חיי. כל דבר קטן שאני כותבת וצריכה לחשוב עליו מאיר משהו אחר. כשיוצא שיר, כשזה נראה מוכן, כשאני מרגישה שמשהו מובן, ההרגשה היא נהדרת. מתחשק להמשיך. ואני מאוד פוחדת שהכול יעבור לי, שאאבד את זה. שזה הכל אשליה, אם לא הזיה. שהכול פתאום יתפוצץ באוויר כמו בלון... שזה הכל וירטואלי, לא ממשי.
כותבת כי לא מצליחה לא לכתוב/ מאז שהתחלתי/ הכל סביבי נראה אחרת/ העיניים יותר מדויקות/ כאילו יש לי משקפיים נכונות/ הצבעים יותר ברורים/ ואת עצמי אני רואה / במה שאני כותבת/ מגלה אחת שלא הכרתי/ אני אחרת/ ואולי בכתיבה אני ממציאה / עולם וירטואלי/ יערה שלא קיימת/ והשאלה האינסופית/ מי זאת אני/ חוזרת


זאב:
כשאני כותבת
העיניים מתחדדות
כאילו יש לי משקפיים נכונות


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

מאמר שלי התפרסם ביקום תרבות של אלי אשד

מאמר שלי התפרסם ביקום תרבות של אלי אשד על הספר שכתבתי עם יערה צ'רשניה: http://www.yekum.org/…/%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%99%D7%9C%D7%9…/ מיש...